הוא מעז לשקר? במיוחד לי, שאני הכי מבינה אותו…" שיתפה אותי אם לילד בכתה ז', שחזר סוף סוף ללמוד שלושה ימים בשבוע. האמת, לגמרי הבנתי אותה. כי אני זוכרת כמה כעסתי על בני ששיקר לי, וממש נעלבתי שהוא עשה את זה דוקא לי, אני שתמיד כל כך הבנתי אותו. ואני, שהייתי מורה וסגנית מנהלת בחטיבת ביניים זו שתמיד אמרה "קודם תהיה בן אדם, ואחכ' תלמיד" אני שחשבתי שאצלנו בבית לא משקרים. אמרתי לאותה האם, שערכים כל כך חשובים לה, שהשקרים הם הסימפטום – לא הבעיה.
והשווינו את זה לכאב ראש. אפשר להמשיך לקחת אקמול, ואדוויל ואפילו אופטלגין אבל אם הכאב נמשך אז כדאי שנטפל במקור הבעיה. שקרים נפוצים מאד אצל ילדים שמתקשים להודות בקושי, ושמתביישים לבקש עזרה. ואם שמים את הפוקוס על השקר, ומתייחסים אליו כאל בעיית התנהגות הם לעולם יהיו עסוקים בלנסות לשכנע אותנו שאנחנו טועים.
מה שיכול לגרום להם להמשיך להסתיר וככה לא נדע שבדיוק עכשיו הכי קשה להם והם זקוקים לעזרה, שבלעדיה הפערים רק ימשיכו לגדול. תתחילו להתייחס לשקרים כאל סימן לקושי! תאמינו לי, שאם תגידו שאתם מבינים שהם לא התכוונו לשקר ותתנו מענה לקושי ולא רק אמפטיה תצליחו לעצור את ההידרדרות בלימודים וגם בהתנהגות.
זה לא יהפוך את השקר ללגיטימי – זה יהפוך אתכם לבני הברית שלהם עד שהם יצליחו להתגבר על הקשיים.
