הייתי מורה וסגנית מנהלת בחטיבת ביניים, וחשבתי שאני יודעת הכול על חינוך. אפילו את ההצלחה של שני בניי הגדולים ייחסתי לעצמי. עד שנולד בני הצעיר, ומשהו השתנה.

לראשונה בחיי כאימא הרגשתי מבולבלת וחסרת אונים. השתמשתי בכל מה שידעתי ולמדתי, קראתי מאמרים וניסיתי ליישם, אך דבר לא עבד. לילות ארוכים ללא שינה בשל דאגה לעתידו סדקו את האמונה שלי בעצמי. אנשים מלאי כוונות טובות לא הפסיקו לתת לי עצות, ואחרים העבירו ביקורת ומילאו אותי ברגשות אשם. הפתרון היה להרים ידיים או למצוא את הדרך הנכונה לנו להתמודד ולהצליח. התשובה הייתה ברורה לי. יצאתי לדרך, חיפשתי פתרונות ומצאתי בתוכי את האמונה ואת הדרכים הפרקטיות לעזור לו.

22 שנים עברו מאז החל ללמוד בכיתה א'. כיום הוא מהנדס תוכנה, חי חיים עצמאיים ושלמים בזוגיות טובה ועם חברים. כל יום מחדש הוא מתמודד עם הפרעת הקשב, ולמרות זאת מצליח לחיות את החיים שהוא רוצה. ואני, אני הפכתי בזכותו למאמנת המתמחה בליווי משפחות ובוגרים הסובלים מהפרעת קשב, מרצה בתוכנית להכשרת מדריכי הורים במרכז האקדמי רופין ומנחה בקורס אימון משפחתי במרכז לגישור ואימון גומא־גבים.

כהורים, אנחנו מחפשים פתרון שיבטיח שנעשה תמיד את הדבר הנכון כדי שדרכם של ילדינו תהיה קלה יותר. החיפוש עלול להפוך למרדף מתיש אחר המאמר הכי מעמיק, ההדרכה הכי מדויקת או העצות הכי נכונות. מרדף אין־סופי זה משאיר אותנו בתחושה שכהורים אנחנו לא מספיק טובים. שמשהו חסר לנו. אנחנו לא מרגישים בטוחים, מהססים, מתקשים לקבל החלטות, ובעיקר – לא מצליחים לעמוד בהן.