כל פעם שאני קוראת כמה חשוב ללמד בני נוער עם הפרעת קשב לסנגר על עצמם, אני מתפוצצת. סליחה, אבל אתם יודעים מי צריך סנגור, לא? באופן אישי, המילה סנגור גורמת לי לחשוב על אשמים. אולי זה מרגיז אותי בגלל שאני משקיעה המון בלהסביר להם שהם ממש לא אשמים, ומי שאשמה היא הפרעת הקשב. אני יודעת שסנגור עצמי זה מונח מקצועי (advocacy ) שמתכוון לתת להם כלים לייצג את עצמם ולעמוד על זכויותיהם. אבל אי אפשר להגיד את זה בלי להרגיש אשמה?
אני יודעת שהם לא מקבלים את כל מה שמגיע להם ואני בטוחה שהם יתפקדו יותר טוב יותר בסביבה שתאפשר להם לבטא את היכולות שלהם בשביל לשכנע את הסביבה כדאי שהם ירגישו בטוחים מספיק בעצמם, ויהיו מודעים לתכונות הטובות המיוחדות שלהם. זה נכון לכל הילדים, אבל בשביל ילדים עם הפרעת קשב העמידה על זכויותיהם יכולה לעשות הבדל בין כישלון להצלחה. כשהביטחון העצמי שלהם מתחזק הם מתחילים להרגיש שווים ואז הם ידעו הכי טוב לייצג את עצמם ולעמוד על הזכויות המגיעות להם. כשהם יגדלו, ויגיעו לראיונות עבודה הם גם יצליחו לשווק את עצמם.
