התלבטויות של מה נכון וראוי לעשות הן חלק בלתי נפרד מהורות לילדים, אבל אצל הורים לילדים עם הפרעת קשב, האתגרים רבים יותר וההתלבטויות קשות הרבה יותר.
קחו למשל את ההתלבטות מה לעשות עם ילדים שלא אכפת להם מהלימודים או מחליטים בפזיזות לא לגשת לבגרויות. כדאי לשחרר ולאפשר להם לקבל החלטה כדי ללמוד מה המחיר? ואולי ויתור במקרים כאלה הוא ויתור עליהם?
אני מתכוונת גם להורים שחושבים שציונים הם לא הכל, וגם לאלה שחושבים שממילא ביה"ס לא מכין את הילדים לחיים – לכולם חשוב שהילדים יהיו מאושרים, שיהיה להם ביטחון עצמי והם יאהבו את עצמם, והם מבינים שבשביל זה חשוב שהם יאמינו בעצמם. ואם הילדים אומרים שאין להם סיכוי להצליח, הם יודעים שהילדים צריכים הוכחות שזה נכון. במילים אחרות, כדאי שהם יחוו הצלחה בלימודים.
מצד שני, אותם הורים יודעים שבשביל להיות מאושרים כדאי להם לבחור בעצמם את העתיד שלהם – ובשביל זה חשוב לדעת לקבל החלטות מושכלות מה שאומר שצריך לתת להם להתנסות בזה.
כשהם פונים לעזרה הם מצפים לקבל תשובות לשאלות, טיפים עצות וכלים שיעזרו להם לשנות את ההתנהלות של הילדים ואני תמיד עונה שבשביל זה צריך תכנית אסטרטגית – להבין למה מכוונים, להגדיר מטרות עם סדרי עדיפויות לפני שפועלים.
שזאת בדיוק בעיה – קשה מאד להגדיר מטרות ברורות עם סדרי עדיפויות נכונים לעתיד הילדים.
לדוגמא:
כשהבן שלי היה בי"ב טלפנה אלי היועצת להגיד לי שהוא החליט לא להיבחן בע"פ בבחינות הבגרות, למרות שאישרו לו.
היא שאלה מה דעתי ואני עניתי שאף אחד לא יכול להחליט בשבילו, ובהיכרותי אותו, זו החלטה מאד נבונה. כשהיא אמרה שיש הורים שכועסים אם היא לא מעדכנת אותם, עניתי בגאווה "אני יודעת מה עם ילדים אחרים, על שיקול דעתו של הבן שלי אני סומכת".
לא גיליתי לה למה עניתי ככה – היא בעצם נתנה לי הזדמנות להוציא לפועל תכנית שכתבתי לעצמי באותו הבוקר, והכותרת שכתבתי היתה: לחזק את יכולת קבלת ההחלטה של הבן שלי.
מי שמכיר אותי יודע שאני מתפעלת כל פעם מחדש מהמהירות שבה בן הזוג שלי מקבל החלטות, וחווה את מה שהוא מרוויח מזה – לא פלא שזו הכותרת שבחרתי.
אז רשמתי לעצמי דרכים לחיזוק יכולת לקבלת החלטות:
- לומר לו כאשר ההחלטות שלו נכונות בעיני
- לתת לו לקבל החלטות גם אם הן לא מוצאות חן בעיני
- לדאוג שהסביבה תדע שאני סומכת עליו.
בקיצור, בשיחת טלפון אחת הוצאתי לפועל את כל התכנית.
שלושה ימים אחכ', הבן שלי ביקש אישור לצאת מבית הספר באמצע היום.
למה? סתם, כי הוא הפסיק ללמוד פיסיקה, והיו לו שעתיים חפשיות.
מאותו הרגע המטרנו עליו, בעלי ואני, מליון שאלות: למה הפסקת? מי החליט? למה לא אמרת לנו?
הוא לא ענה על אף אחת מהשאלות, הוא רק הסתכל לי בעיניים ושאל : "זו לא את שאמרת ליועצת שאת סומכת על קבלת ההחלטות שלי?"
אחרי שנתתי לו אישור בדקתי עם עצמי מה הסיט אותי מהמטרה:
- האם זה משום שהוא לא שיתף אותי בהחלטה? – התשובה שנתתי לעצמי היתה: כן, קצת. קשה לוותר על הרצון בשליטה.
- האם זה בגלל שהוא שהפסיק ללמוד פיסיקה? – גם פה התשובה שנתתי לעצמי היתה: כן, קצת, שהרי היה לו יותר קל במקצועות הריאליים, וחשבתי שהוא מפספס הזדמנות להצלחה.
- לאחר חשיבה נוספת, הבנתי שמה שהסיט אותי מהמטרה היה משהו אחר. באמצע שנת הלימודים בני עבר מכתה עיונית רגילה לכתה רב תחומית. במעבר, הוא נדרש להשלים חומר רב בפיסיקה, שלא נלמד בכתה הקודמת.
הבנתי, מה קרה לו כשהוא ראה כמה חומר הוא צריך להשלים. הוא נבהל, וויתר על המאמץ מראש.
וזה מה שהדאיג אותי.
דפוס התנהגות כזה, המוותר מראש על התמודדות עם חומר רב, מאפיין את מי שיש לו הפרעת קשב, הם יודעים מהבטן כמה מאמץ זה ידרוש מהם והרבה פעמים הם מתייאשים לפני שהם אפילו מתחילים. מי כמוני יודעת שבשביל שזה לא יהפוך להרגל חשוב לתת להם תחושה מבינים כמה זה קשה ויחד עם זה, לעודד אותם לא לוותר.
אם אתם שואלים אותי מה היה חשוב יותר לעתיד שלו: לקבל החלטות או לא לוותר? עד היום אני לא יודעת.
חוסר וודאות זה הדבר הכי וודאי בחיים שלנו. לא משנה מה נחליט, תמיד יצוץ משהו חדש, התלבטות חדשה שנצטרך לקבל, שתטרוף לנו את הקלפים.
טעויות נפוצות של הורים שבוחרים מטרה:
- רוצים לשנות הכל ביחד, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.
- מגדירים מטרה שקשורה לחוויות הילדות שלהם, ולא בהכרח שייכות לילדים
- מתייאשים ומרימים ידיים אם הם לא מצליחים להשיג את המטרה במלואה
- עושים השוואות לילדים אחרים, עם הפרעת קשב, ושוכחים שהיא משפיעה אחרת על כל הילדים
מה כן עושים?
- לא מוותרים על תכנית אסטרטגית, כי בלעדיה אין סיכוי לעשות משהו. תכנית אסטרטגית היא אי של וודאות המייצר שקט.
- לוקחים בחשבון שנצטרך לשנות את המטרה תוך כדי תנועה, מה שאומר שיש מצב שלא נשיג את המטרה במלואה ונסתפק בהתקדמות כלשהי.
- רוקדים בין המטרות, ומשנים תכנית בהתאם לסיטואציות מה שאומר "לאמן את שריר הגמישות"
- נותנים מקום לספקות, בלי להיתקע במוכר והידוע.
- לא מאבדים תקווה. אם אתם לא מאמינים, למה שהם יאמינו?
אם אתם שואלים אותי, הדרך להתמודד עם האתגרים היא לראות במטרה כלי להתקדמות ולא מושא להשגה, וקביעת המטרה היא אמצעי מלאכותי להשגת שינוי לא מוגדר באופן מוחלט.
במילים אחרות האימון להורים לילדים עם הפרעת קשב הוא אימון לניהול התמודדות בתנאים של חוסר וודאות. ניהול כזה, הנתון לשינויים תכופים, דורש גמישות והחוכמה היא לא לעצור ולהיות בתנועה מתמדת.
