פרוטוקול אימון לעבודה עם הורים

"אין באפשרותנו לחסוך מהילדים את התסכולים והאכזבות, אנחנו יכולים רק לחזק אותם ולתת להם כלים להתמודדות"
זה מה שאני אומרת לכל ההורים שאני פוגשת, ולא משנה בני כמה הילדים שלהם.

יש משהו משותף גם במה שהם אומרים.
רובם ככולם, גם הורים לילדה שלא נכנסת לזום, הורים לנער שמצפצף על לסדר את החדר והורים לסטודנטים שגם בשנה הקרובה יצטיינו בדחיינות –
כולם היו רוצים להגיד תמיד את הדבר הכי מדויק ונכון, ואם אפשר שהילדים יעריכו את המאמצים שהם עושים.

כשאני שואלת אותם בפגישה הראשונה למה הם מצפים ממני התשובה די דומה: הם רוצים תכנית מפורטת עם הנחיות ברורות מה להגיד לילדים (ולמורים) בכל סיטואציה ובכל מצב ואיך אפשר למנוע מראש התנגדויות וקונפליקטים.
כי אם הילדים ישתפו פעולה ויהיו אחראים, כמו אחרים, זה ימנע את הכעס על הילדים, המבוכה מול הורים אחרים והבושה מעצמם.
במילים אחרות הם רוצים סיסטם – פרוטוקול הורות לילדים עם הפרעת קשב שבזכותו הם לא יעשו טעויות.

אלא שהפרעת הקשב היא אתגר הדורש התערבות מותאמת אישית. ההפרעה נראית אחרת בכל בית, ולעולם לא נצליח לכסות את כל האפשרויות ובמצבים שבהם היא "תקפוץ לבקר". והיא יכולה לפגוש אותנו בכל שעה, ובכל שלב בחיים. כל ילד מונע ממוטיבציות שונות, וכל הורה פוגש את הקושי ממקום אחר.

הורים לילדים עם הפרעת קשב מחפשים לעתים קרובות פרוטוקול טיפולי או התנהגותי שמתאים לכל הילדים עם הפרעת קשב. עם זאת, חשוב להבין שפרוטוקול שכזה אינו אפשרי. הסיבות לכך הן:

• הפרעת קשב היא הפרעה מורכבת עם ביטויים שונים. כל ילד או מבוגר עם הפרעת קשב מתמודד עם קשיים ייחודיים לו. לדוגמה, ילד עם הפרעת קשב עלול להתקשות במיוחד בתחום הלמידה, בעוד שלילד אחר עם הפרעת קשב עלול להיות קשה במיוחד להתנהג בצורה הולמת בסביבה חברתית.
• כל הורה חווה את הקשיים של הילדים ממקום אחר והתגובות שלו מושפעות מחוויות הילדות והבית בו הוא גדל. לדוגמה: הורים שגם להם בעצמם יש הפרעת קשב משליכים את החוויות שלהם על הילדים.  לא דומה הורה שחווה על בשרו את הפרעת הקשב והיא השפיעה לרעה על חייו להורה שהצליח למרות הפרעת הקשב.
• להורים שונים יש אמונות שונות, סדרי עדיפויות שונים ושאיפות שונות עבור הילדים שלהם. לכל ההורים שפגשתי חשוב שהילדים יהיו מאושרים אבל יש השמים את האחריות במקום גבוה, לאחרים חשוב הביטחון העצמי ויש מי ששם דגש על חופש בחירה ומימוש עצמי.
• הסביבה של מי שלוקה בהפרעת קשב משפיעה על הביטויים של ההפרעה. לדוגמה, ילד עם הפרעת קשב שילמד בכיתה לא גדולה עם מורה שתומכת ומתאימה את ההוראה לצרכיו, יתקשה פחות מילד עם הפרעת קשב שילמד בכיתה שבה אחוז התלמידים עם הצרכים המיוחדים גבוה ולמורה אין מספיק ידע או זמן לתת מענה מותאם לו.
• ההתמודדות עם הפרעת קשב במשפחה היא התמודדות יומיומית ולאורך כל מעגל החיים, והיא מצריכה חוסן משפחתי. מאפייני החוסן המשפחתי כוללים: אמונה ביכולות המשפחה, לכידות, דפוסי ההתארגנות וחלוקת התפקידים, תהליכי תקשורת, גמישות, וויסות רגשי ומערכות תמיכה. לא דומה משפחה שיש לה מערכות חברתיות תומכות למשפחה שאין לה במי להיעזר, והתקשורת במשפחה שבה קל לשתף ברגשות ובקשיים שונה במשפחה שבה שומרים אותן בבטן.

מה שאומר, שאין לי פרוטוקול לתת להם שמתאים לכל המשפחות בכל מצב ובכל סיטואציה.

המסקנה המתבקשת בעיני שבמקום פרוטוקול אחד שמתאים לכולם ראוי לבנות עבור ההורים ארגז כלים מותאם לאג'נדה החינוכית שלהם ולסט הערכים שבו הם מאמינים המבוסס על הצרכים הייחודיים של הילדים עם הפרעת קשב וגם של המשפחות. על פי גישה זו אני מגבשת עם ההורים תכנית לשינוי הדינמיקה בתוך המשפחה שלוקחת בחשבון את סדרי העדיפויות של כל בני המשפחה, תוך שימוש בכלים מותאמים להפרעת הקשב.

השלבים בבניית ארגז הכלים המשפחתי:

• הבנה מעמיקה של האתגרים המיוחדים של המשפחה והשפעת הפרעת הקשב על הילדים ועל המשפחה
• מודעות למשאבים של ההורים ושל המשפחה, בחינת דפוסי ההתארגנות ותהליכי התקשורת המשפחה
• בחינת סדרי העדיפויות והאג'נדות החינוכיות של ההורים ויצירת סט ערכים מוסכם על שניהם ועל כל אחד מבני המשפחה.
• רתימת כל בני המשפחה לאתגר משותף שיאפשר שינוי נקודת המבט של ההורים על הילדים ואת נקודת המבט של הילדים על ההורים לצד אתגר ספציפי כמו מוטיבציה, שיתוף פעולה עם ביה"ס או דחיינות.
• גיבוש תכנית למימוש האתגרים בראייה מאוזנת של נקודות החוזק ונקודות החולשה של כל אחד מבני המשפחה, ולא רק של הילדים.
• ביצוע התכנית מלווה במתן כלים אימוניים המבוססים על ידע והבנה של תהליכים משפחתיים המעודדים תקשורת בוגרת ואמפטיה לקשיים של כל אחד מבני המשפחה, וכלים קוגניטיביים התנהגותיים לניהול עצמי ולשיפור תיפקודים כמו התמדה, קבלת החלטות או סדר יום.
• ברוב המקרים מימוש התוכנית נתקל בקשיים לא צפויים וממחיש להורים באיזה אופן הפרעת הקשב משפיעה על הילדים שלהם ועל כל המשפחה. מידע זה חשוב לא פחות מהמודעות למהותה של הפרע הקשב.
• לאורך כל התהליך מתבצע חקר מתמיד הכולל ניתוח אירועים וסיטואציות בהן ההורים מצליחים להשפיע, ולו במעט, על התנהלות הילדים. תובנות אילו מהוות בסיס לשינוי דפוסי פעולה וההרגלים שהשתרשו במשפחה.

תובנות אילו מהוות את ארגז הכלים המתאים ביותר למשפחה ונותנות מענה מדויק  לסיטואציות עתידיות, יותר מכל פרוטוקול.

למרות שאני לא נותנת להורים פרוטוקול, אני משתפת אותם בכמה עקרונות כלליים המותאמים למאפייני הפרעת הקשב:

• הילדים לא אשמים, מי שאשם היא הפרעת הקשב
• הפרעת הקשב משפיעה על כל המשפחה, לכן האתגר הוא משפחתי
• האמונה של הילדים בעצמם תלויה בסיפור שהם מספרים לעצמם, הסיפור הזה מושפע מהסיפור שההורים מספרים לעצמם על הפרעת הקשב.
• רגשות שליליים מחמירים את מאפייני הפרעת הקשב, רגשות חיוביים משפרים ביצועים.
• אם אנחנו לא מאמינים שהילדים יצליחו, לא נוכל לצפות מהם להאמין בעצמם
• אין טעם ב"חפירות" מי שיש לו הפרעת קשב מאבד מהר את היכולת להקשיב
• אין לנו שליטה על הילדים, אנחנו יכולים להגדיל את ההשפעה שלנו עליהם, בהתאם לגילם.

 אחרי שהתהליך מסתיים ההורים יודעים לנהל את המחשבות והרגשות של עצמם ומגיבים בהתאם לעקרונות שמתאימים להפרעת הקשב ומתאימים למשפחה שלהם. זה לא אומר שלא יהיו להם נפילות ואכזבות, ולא מבטיח שמישהו יראה את המאמצים שהם עושים ויעריך אותם – אבל הם ידעו לתמוך אחד בשני גם לא תמיד הם יצליחו,  והאווירה בבית תתמתן.
בהמשך, יהיו גם הפתעות לטובה שירימו אותם ויגרמו להם לא לוותר, וככל שהם ימשיכו ההשפעה שלהם על הילדים תגדל.

אם בפגישה הראשונה ההורים אומרים לי שהם סומכים עלי, גם בלי פרוטוקול, אפשר להתחיל.
כשאני רואה שהם סומכים על עצמם אני יודעת שאפשר לסיים.